יוֹאֵל שָׁלוֹם,

אני כותב אלֶיך כמו מתוך ההגדרה המילונית של המילה "שפה". אני כותב כדי לבשר לך: השמיים סגולים. סערה הולכת וקרבה לרחוב נחום מספר שבע, אל הקומה השנייה, ואני יודע: עוד רגע אעלה השמיימה כמו נביא. הפיקוס רליגיוזה מתנועע כמו שאמאן אנורקטי. כל הפירות סרחו. הדעת והאי-דעת הבשילו יתר על המידה וכעת נושרים כל הפגרים (תופתע לשמוע: הם משמיעים את אותו הקול. פלק-פלק) על ראשי ועל האספלט הדביק. איפה אתה?

אתה חסר לי. מכונת הזמן תקולה. כמה אני מתגעגע? אילו יכולתי הייתי נוסע אל סופו של המכתב הזה, אל המילה "שלך".

יש לנו שפה משלנו. איננו מבינים אותה: אנו נושמים דרכה. אנו חובשים אותה על סרעפתנו והאוויר חוצה אותה ועולה אחר. רק אתה שומע מה אני באמת אומר כשאני כותב לך: "שמחה". אפשר לומר שלמדנו לחרוז את הימצאותי בהיעדרך.

לקיתי בדיסגרפיה. ראיתי ארון וכתבתי "ארון". אבל בלילה נפתחה דלת המילה וריח חורשה רטובה פשה בדפים.

רוצה שאספר לך משהו אמיתי? שאטול אדם חף מפשע מתוך חומר גופו ואציב אותו בינינו, על הדף, והוא יאחז בזרועך ויוביל אותך אלי? רוצה שאקרא לו בשם? שהוא יחיה בבדידות משום שילדו מת, או משום שפתאום נפלה בינו לבין אשתו שתיקת הרים, או משום שהתגלעה בתוך נפשו אישה אחרת, שלקתה בעיוורון עונות (היא אינה רואה אף פעם את הסתיו)? רוצה שתתחולל שואה בין ידייך כשאתה מוטל על הספה בנוחות שאין גדולה ממנה? לא. שים אתה את עצמך על הדף. שים ואז הושט את רגליך לפנים בזו אחר זו, וכמו רקדן אמורפי דרוך בעדינות על הגופות החלולות והיבשות האלה, של האותיות, ובוא.

לרגע הייתה לי שירה אבל איבדתי אותה. ואולי לא הייתה לי מעולם. ואם לא הייתה, אזי הרגע הזה, שבו אבד לי דבר מה, הוא השירה. הו, אהובי. לא רק אתה. כל הדברים כה רחוקים. הלוא העור אף פעם לא ייגע בעור. זו הטרגדיה הגדולה: גם בהתרפקות הקרובה ביותר עדיין תישובנה רוחות מיקרוסקופיות בין מיצרי הבשר.

גם חמלה הייתה לי (עד לכתיבת המילה "חמלה") ואבדה. עכשיו נפשי שווה. שווה לנייר. שווה ליללות החתולים העולות מן החלון. שווה להפרש המתמטי בין זוויות פניי השמחות לזוויות פנייך העצובות. איך אחמול וכל הדברים דבוקים זה לזה? אין לחמלתי מקום. הקומקום מסתיים איפה שמתחילה האהבה. האהבה מסתיימת איפה שמתחיל דלי הספונג'ה. וזה מסתיים בזנבותיהם של שביטים רחוקים. היקום אינו הולך ומתפשט. המילה "ומתפשט" היא היקום.

אפשר לומר שהשתגעתי. שהכוכב שבתאי הכביד על לבי והכריע את שפיותי. שאופקו של ים הצער נשבר וכעת אין לשמש שלי מקום לשקוע. היא מרחפת מעל פני המים כמו חולת אלצהיימר ואומרת אינני יודעת, אינני יודעת.
Show More

,בִּבְרָכָה

עידו אנג'ל