יוֹאֵל שָׁלוֹם,

בטלפון הוא מבקש ממני להגיע
אני מסכימה
הוא חמוד במיוחד. צעיר. שחום. נאה
הוא מספר לי שקרא באינטרנט את מה שכתבתי על הנקודות המנצנצות. הוא מקסים וחייכן, ואחרי כמה דקות של שיחה מצטרף אלינו חבר שלו. גם הוא נחמד במיוחד
שניהם מחייכים אליי
.אני מחייכת בחזרה
ואז הבחור אומר לי
"?טוב אז כמה הם יעלו לי"
"?מה"
(אני שואלת)
"אל תתממי" הוא קורץ " כמה עולות הנקודות המנצנצות"
(אני מבינה)
הוא חושב שאני מוכרת סמים, שאני מוכרת סמים מנצנצים
(אני לא)
.הם מתבאסים
.הם נוסעים למסיבה במדבר ורצו להתארגן על כמה נקודות מנצנצות

העניין של המסיבה במדבר מדליק אותי, יש כאן התארגנות שאני לא יודעת עלייה, משהו מתרחש באזור ואני לא בעניינים
.הם עוזבים
.אני מתארגנת

מרחוק אני רואה שכן, הוא קצת תמהוני. מגיח לקראתי מתוך המדבר. חובש לעיניו משקפים גדולות, כמו של אופנוענים משנות ה- .70
אני שואלת אותו למה המשקפים
,ככה מסתכלים על האירוע", הוא אומר לי"
הצבא זורק טילים לצמתים מאד מסוימים, ובשביל לראות אותם מתפוצצים, את חייבת לשים משקפיים מיוחדים
אני חושבת לעצמי שגם אני חייבת להשיג לעצמי כאלו משקפיים, גם אני רוצה להסתכל על התרחשויות אטומיות של טילים מתפוצצים

אני נפרדת ממנו לשלום וממשיכה, יורדת מהגבעה ומתבוננת סביבי. הגבעה מוקפת בתים, אבל אין בהם שום התרחשות. כנראה ננטשו-

אני ממשיכה ללכת
הנופים משתנים
הנה מישור. מעברו השני נגלה נוף - חורש ירוק על גבעה נושק לאגם . לתוך האגם זורם נחל
אני יורדת למטה, מניחה את כפות רגלי בתוך המים
(הלכתי הרבה)
המים קפואים. מלאים ברגבי אדמה.
במים צף לו קופיף. מיד אחריו עוד אחד - מנתר מהמים על כתפי הקופיף השני. הם מביטים אליי - צפים, זה על גבי זה, ומפליגים בקריצה
לידי מתיישב ילד קטן. מתנשף בחוזקה. פנים מנומשות ועיניים כחולות. הוא שותק דקה ארוכה, פניו אל המים
"?איך קוראים למקום הזה"
(אני שואלת)
"מבנה האור" הוא עונה מהוסס "פה זה המבנה של האור"
(אני עוצמת עיניים)
למרות שרק עכשיו עברתי לבית חדש, נראה לי, שבמקום כזה הייתי רוצה לגור. מקום שבו לאור יש מבנה, ולקופיפים יש פנים של זקנים

צלילים ענוגים נישאים אליי כמו גלי ריח. מתיקות מצחינה
הלמות תופים מרעידות את רגליי, חצוצרות מצטרפות

(אני פוקחת עיניים)
אין ילד. ואיתו נעלם גם הנוף. נותר רק האגם - מרוחק, משתנה ללא הרף, ומסביבו - המדבר

אפריקה –

ומרחוק, כמו להוכיח אותי על צדקתי, אני מבחינה בחבורה של גברים, אפריקאים, עומדים ערומים, ביניהם יש גבר לבן. הוא מצמצם את עיניו, מנסה להטיב מבטו. הוא מזהה אותי. פורץ לקראתי בריצה
אני מזהה. זה גילי
(פעם היינו חברים)
"גילי מחבק אותי, אומר לי "גילי כועס עליך, על שהפסקת לדבר איתו
.אני לא עונה לו על זה. זה ממילא לא יעזור
גילי מספר על עצמו – זה כבר כמה זמן שגילי באפריקה, גילי עושה בשביל להציל את הכפר, גילי צד חיות וגילי שוחט אותן , ובכלל, גילי פועל למען העולם
אני מתמלאת בארס ושואלת אותו מה עם מרינה
"מרינה ..." הוא מחייך מאושר "הנה מרינה"
והנה היא מגיחה- לבושה בבגדים מגניבים, מצחקקת. הם בעצמם בדרך למסיבה

!המסיבה

אני מצטרפת אליהם בלית בררה
כל הדרך עפים מעלינו דגים שחורים
"זה זן מאד נפוץ באפריקה" אומר גילי "הם לא מסוכנים"

לי הם נראים דווקא מאד מסוכנים, עם הפיות הענקיים שלהם והשיניים הצפופות והמשוננות
"זה זן מאד מיוחד של פירנאות" מלחששת לי מרינה "הם מאד חמודים"

(היא כנראה החכמה מבינם)

אני מתנצלת בפניהם –
"חייבת לעוף"
ומצטרפת לדגים

הלוואי שידעתי לעוף. כל מה שאני מצליחה לעשות זה להתרומם כמה מטרים מעל האדמה. מעולם לא הצלחתי לנצח את הגרביטציה

מרחוק נחילים. נחילי בני אדם זורמים אל המסיבה. אני מתעופפת ממעל, האור הולך ודועך, שוקע אל תוך אפלה
כוכבים מציצים. שמיים נקיים נזרעים בכוכבים.
(הגעתי)
ערמות של אנשים. הגיעו מכל הקצוות. התרחשות עצומה
מרחוק אני מזהה. הנה הפינה שלי. לא כתוב שום שלט, אבל אני יודעת. יוחאי מקדם את פני, והנה שרון, וזלדה, והנה עדי
(הגעתי)
אני מביטה אל השמיים
הנה נופל לו כוכב
באטיות ענוגה
והנה עוד אחד. עף במהירות האור, לוכד את הכוכב האיטי
הם מתפוצצים
אני מושיטה את ידיי
פותחת אותם
חלקיקי כוכבים נופלים לתוך הידיים
אני מביטה אל יוחאי
מחייכת
"זאת אהבה"
והולכת

Show More

,בִּבְרָכָה

מאיה גסנר