יוֹאֵל שָׁלוֹם,

יואל/הופמן (סקיצה לסרט תיעודי קצר.)
1. פנים, סלון ביתו של יואל הופמן. ערב
יואל הופמן יושב על הכורסא וקורא (גודל השוט הוא אקסטרים לונג שוט והתאורה עמומה, ולכן קשה לראות מה כתוב על הכריכה של הספר אותו הוא מחזיק בידו הימנית.) שלושה כלבים חומים-שחורים שוכבים מולו על שטיח הסלון האדום. יש אור במטבח מאחוריו, ואפשר לשמוע את פסיעות רגליו של מישהו כשהוא נע באיטיות משמאל לימין ואחר כך פותח את דלת המקרר.
2. פנים, חדר השינה של יואל הופמן. לילה
יואל הופמן ישן, מכוסה בשמיכת פוך. אפשר לשמוע רעמים ומכוניות רחוקות ואולי גם מטוס שחוצה את השמיים אחת לכמה דקות. אם מתקרבים (נגיד, בתנועת זום איטית, כדי לא להפריע), אפשר לראות את בית החזה שלו עולה ויורד.
3. חוץ, גינת ביתו של יואל הופמן. לפנות בוקר
הגינה אפלה, וירוק העלים הסבוכים מסביב כהה מאוד, כמעט שחור. מבעד לדלת המרפסת רואים אור כתמתם נדלק, ואז שומעים קול הדחת מים, ועכשיו המתנה של כמה שניות והנה יואל הופמן יורד במדרגות ופונה לעבר הדלת. הוא מחזיק משהו בידו. שלושת הכלבים נעמדים מאחוריו, דרוכים, כשהוא מסובב את המפתח בחור המנעול. ופתאום אור גדול פוגע בזכוכית דלת המרפסת וממנה בעדשת המצלמה, ומוחק את פנים הבית.
4. חוץ, רחוב במעלות. לפנות בוקר
יואל הופמן הולך ברחוב (מימין לשמאל.) שלושה כלבים הולכים אחריו. נדמה שיש צליעה קלה ברגלו השמאלית של הכלב ההולך במאסף, שנראה המבוגר מכולם.
5. חוץ, רחוב במעלות. לפנות בוקר
בניין בן ארבע קומות. בקומה הראשונה החלון פתוח ואפשר לראות אישה בת כחמישים לערך, שיערה אדום, כשהיא נשענת עם מרפקיה על אדן החלון ומביטה אל השמיים. ועכשיו היא מזיזה את ראשה ובוחנת את הרחוב הריק מאדם. יש שלושה כלבים חומים-שחורים ששוכבים ליד אחת החצרות, גופיהם צמודים זה לזה וקערת מים מונחת לידם.
6. חוץ, רחוב במעלות. בוקר
יואל הופמן הולך ברחוב (משמאל לימין.) שלושה כלבים הולכים אחריו, מתנשפים. נדמה שיש צליעה קלה ברגלו השמאלית של הכלב ההולך במאסף, שנראה המבוגר מכולם.
7. פנים, מטבח ביתו של יואל הופמן. בוקר
יואל הופמן יושב ליד השולחן, כפוף מעט, ואוכל. בצלחות לפניו – שתי צלחות חרסינה לבנות - אפשר לראות שלוש פרוסות לחם, עגבניה, טחינה, ובצל טרי, מקולף. מישהו או מישהי מדברים אליו עכשיו, והעיניים שלו מביטות בו/בה כשהוא ממשיך לאכול, ומהנהן מדי כמה רגעים. נדמה שעיניו מחייכות. וברגע זה ממש הוא מסתכל אל עדשת המצלמה ואומר די, מספיק. תודה רבה לכם.
(לפני שמונה שנים לערך שלחתי מכתב ליואל הופמן – זה היה המכתב השני ששלחתי לו. את הראשון שלחתי אחרי שקראתי את המשפט 'גם הכתובת "זאת היא משפחה" חולפת על התקרה כאילו מטוס קל מושך אותה' – ובו שאלתי אם ירצה להצטלם לסרט תיעודי קצר. הוא לא יצטרך לדבר, הבטחתי, לא על חייו ולא על הכתיבה. אני רק מבקש לצלם אותו יושב וזז, זה הכל. לאחר שבועיים הוא ענה לי במכתב מפורט. אני לא מוצא אותו עכשיו אבל אני זוכר שהוא הודה לי, והוסיף שהוא מתנצל, אבל זו לא תקופה בשביל סרט כזה (או סרט מהסוג הזה. אני לא בטוח.) אולי בהזדמנות אחרת.)
Show More

,בִּבְרָכָה

ערן שגיא